ר"ן על חולין א׳

הכל שוחטין. כל היכא דתנינן הכל מייתי להו בשמעתא קמייתא דערכין ומפרשינן התם בכלהו הכל לאתויי מאי ובגמרא נמי פליגי אמוראי הכל דמתני' לאתויי מאי:

ומקשינן בגמ' היכי תנן הכל שוחטין דמשמע דההוא דמרבינן מהכל לכתחלה מרבינן ליה והדר תני ושחיטתן כשרה דמשמע דוקא דיעבד ומתרץ רב אשי דף ג. למתני' הכי הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר מומר למאי לאכול נבילות לתיאבון וכדרבא דאמר רבא ישראל מומר לאכול נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו אבל לא בדק סכין ונתן לו לא ישחוט ואם שחט יבדוק סכין אחריו אם נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. חוץ מחרש שוטה וקטן דאפי' דיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו. והכין פירושו דמומר זה אינו מומר אלא לתיאבון דאי לא משכח היתרא אכיל נבלות הילכך כל שאין לו סכין בדוקה לא טרח לאהדורי בתר סכין יפה אבל כל שבדק סכין ונתן לו כי שחיט שפיר קא שחיט דכל כמה דמצי למיכל היתרא לא אכיל איסורא ודוקא לתיאבון הוא דבודק סכין אחריו אבל אוכל נבלות להכעיס אפי' נמצאת סכינו יפה מועד הוא לנבל בכוונה ובידים. והכל שוחטין דמתני' דמשמע דההוא דאתרבי מהכל לכתחלה מרבינן ליה היינו ישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון דבודק סכין ונותן לו ושוחט לכתחלה ושחיטתן כשרה דמשמע דיעבד קאי אהיכא דלא בדק סכין מתחלה שאם בדק סכין ונמצאת סכינו יפה שחיטתו כשרה ומתני' הכי קתני הכל שוחטין לכתחלה בבודק סכין ונותן לו ושחיטתן כשרה בדיעבד כששחט בלא בדיקת סכין ונמצאת סכינו יפה חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא שמא ישהו שמא ידרסו שמא יחלידו ופרכינן עלה דרב אשי וכולן ששחטו אהייא אילימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה אלא אישראל מומר אי בדק סכין ונתן לו הא אמרת שחיט לכתחלה אלא דלא בדק אי דאיתיה לסכין ליבדקיה אי דליתיה לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי דילמא בסכין פגומה קא שחיט ואסיקנא בקשיא:

ולענין הלכה אע"ג דסלקא אוקימתיה דרב אשי בקשיא שמעתיה דרבא דישראל מומר הלכתא היא והכי מוכח בגמרא דף ד: וש"מ דבדיקת סכין לא מעכבא אלא לפני שחיטה אבל לאחר שחיטה לא דהא אפילו בישראל מומר לא בעי בדיקת סכין אחריו אלא כשלא בדק סכין מתחלה. ומיהו כל היכא דאיתיה לסכין קמן בדקינן ליה ולפנינו נאריך עוד בזה בס"ד וא"ת אפילו כי לא בדק סכין ונתן לו למה לא ישחוט על סמך שיבדוק סכין אחריו ואם נמצאת סכינו יפה יאכל משחיטתו ואם לאו לא יאכל יש לומר דכל שהשחיטה תלויה בבדיקה שבסוף ואילו לא היינו יכולין לבדוק כגון דליתיה לסכין קמן תהא שחיטתו אסורה אין מוסרין לכתחלה לשחוט על סמך אותה בדיקה שמא יחשבו הרואים שאין אנו צריכין לבדיקתו וימסרו לו ולא יבדקו אחריו ונמצאו אוכלים נבלות כיון שבדיקתו מעכבת ושמעינן נמי ממלתיה דרבא דלא חיישינן שמא יארע קלקול בשחיטה דהא ישראל מומר לא מהימן לן ואם איתא דחיישינן אע"ג דבדקינן סכין ויהבינן ליה היכי סמכינן עליה שישחוט בינו לבין עצמו דילמא אתרמי ליה דשהה ודרס אלא ודאי היינו טעמא דכיון שהוא מתכוין לשחוט חזקה יפה שחט ומסתברא דדוקא מומר לאכול נבלות הוא שצריך לבדוק לו את הסכין כיון שהוא מומר לאותו דבר עצמו אבל מומר לעבירה אחרת לא דכיון דקי"ל דף ד: דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה הרי הוא לענין שחיטה כישראל כשר אלא שהר"מ במז"ל כתב בפרק ד' מהלכות שחיטה ישראל מומר לעבירה אחת מן העבירות שהיה מומחה ה"ז שוחט לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק הסכין ואח"כ יתננו למומר זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק. ולענין מומר לאכול נבלות אפילו שלא לתיאבון אם בדקו סכין ונתנו לו ועמדו על גביו מתחלה ועד סוף שחיטתו כשרה דכיון דקיימא לן דף ד: מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה איתיה בשחיטה ושחיטתו כשרה אבל לא עמדו על גביו מתחלה ועד סוף שחיטתו פסולה דכיון שהוא מומר אפילו שלא לתיאבון חיישינן שמא שהה שמא דרס אבל מומר להכעיס אפילו לדבר אחד וכן מומר לעבודת כוכבים הרי הן כעובדי כוכבים גמורין שאינן בשחיטה כלל ואפילו עמדו על גבן מתחלה ועד סוף שחיטתן פסולה שאין שחיטה אלא בישראל כדתנן לקמן דף יג. שחיטת עובד כוכבים נבלה וכן הדין למומר לחלל שבתות בפרהסיא והכי איתא בגמ' דף ה. וכותי נמי שחיטתו פסולה דהא קי"ל לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורים וכדאיתא התם דף ו. :

ורבינא אוקי לכתחלה ודיעבד דמתני' בתרי אוקימתי אחריני כדאיתא בגמ' דף ג: באוקימתא קמייתא אוקי לכתחלה דמתני' לומר דכל שהן מומחין כלומר שבקיאין אנו בהן שיודעין הלכות שחיטה שוחטין אע"פ שאין מוחזקין לנו שלא יתעלפו בשעת שחיטה מתוך רכות לבם אבל כל שאין אנו בקיאין בו שיודע הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו ואם יודע הלכות שחיטה שחיטתו כשרה והיינו דיעבד דמתני' ובאוקימתא בתרייתא אוקמה איפכא דהכי קתני הכל שהן מוחזקים לנו שאינן מתעלפים בשעת שחיטה מפני רכות לבם שוחטין אע"פ שאין אנו בקיאין בהן אם יודעין הלכות שחיטה והיינו לכתחלה דמתני' אבל כל שאין מותזק לנו שאינו מתעלף לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה והיינו דיעבד דמתני' ואמרי' בגמ' שם דהנהו אמוראי דמוקמי לה למתני' באוקימתי אחריני נאדו מהני תרי אוקימתי דרבינא מאוקימתא קמייתא נאדו משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן ומאוקימתא בתרייתא נאדו משום דלעלפויי לא חיישינן וקי"ל הכי דלא חיישינן לא לעלפויי ולא לשאינן מומחין וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל לפנינו וכמו שנכתוב שם בס"ד ומיהו אע"ג דמכשירין ישראל מומר לאכול נבלות לתיאבון בבודק סכין ונותן לו דוקא דידעינן דיודע הלכות שחיטה הא לאו הכי אפילו דיעבד שחיטתו פסולה דליכא למימר ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואיכא מ"ד דכי היכי דאמרינן רוב מצויין אצל שתיטה מומחין הן וסמכינן בהמחאה שלו הכי נמי סמכינן עליה ששחט רובן של סימנין שרוב מצויין אצל שחיטה חברים הם וחזקה עליהם שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידן אבל מדברי בעל הלכות ז"ל נראה שצריך לבדוק בסימנים:

וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. מוכח בגמ' דלכ"ע האי וכולן אחרש שוטה וקטן נמי קאי דדוקא דיעבד מכשירין לשחיטתן אבל לכתחלה אין מוסרין להם לשחוט אפילו באחרים עומדין על גבן דכיון שהן מועדין לקלקל חוששין שמא ישהו או שמא ידרסו מעט ולאו אדעתייהו דהני אחרים שרואין אותן. ולענין נשים כתוב בהלכות א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה וליתא דאפילו במוקדשין שוחטין לכתחלה מדתנן זבחים דף לא: כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים ואפילו בקדשי קדשים ומקשינן התם דף לב. דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהו ושחט מלמד שהשחיטה כשרה וכו' ומשני הוא הדין דאפילו לכתחלה ומשום דבעי למתני טמאין דלכתחלה לא תנא נמי ששחטו ואם איתא דנשים אין שוחטות לכתחלה הול"ל משום דבעי למתני נשים דתני להו ברישא אלא ודאי משמע דנשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשין והא דאמרינן בפ"ק דפסחים דף ד: גבי ביעור חמץ דכיון דמדרבנן הוא הימנינהו רבנן בדרבנן דאלמא הא בדאורייתא לא מהימני הא אמרינן התם טעמא בירושלמי מתוך שהנשים עצלניות הן בודקות כל שהוא כלומר מתוך שאין שם חמץ ידוע תולות לומר שאין שם חמץ ומקילות ואי דאורייתא לא מהימני אבל בשאר מילי מהימני אפילו בדאורייתא ומעשים בכל יום שסומכין עליהן במליחה ובניקור הבשר אע"פ שיש בו טורח מרובה מפני שהן יודעות מקומות החלב והחוטין. ולא אמרו בודקות כל שהוא אלא במה שאין שם איסור ידוע ויכולות לתלות כמו שפירשנו:

שחיטת עובד כוכבים נבלה ומטמאה במשא. אפילו כהלכתה ואחרים רואין אותה שאין שחיטה אלא בישראל אבל עובד כוכבים כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא ליה כמתה מאליה אבל בהנאה שרי דלא אמרינן סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים והכי איתא בגמרא דף יג.:

השוחט בלילה וכו'. לקמן אפרשנה בס"ד:

השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. ודוקא בשוגג או אפילו במזיד בששחט בצנעא דאילו בפרהסיא ובמזיד הא קיימא לן דף ה. דמומר לחלל שבתות בפרהסיא שחיטתו פסולה וכדכתיבנא לעיל אבל בתוס' כתבו דאפילו במזיד ובפרהסיא שחיטתו הראשונה כשרה שאינו נעשה מומר אלא משחיטה הראשונה ואילך והביאו לזה ראיה וכתבתיה בחידושי ואין כאן מקום להאריך:

גמ' גרסי' בגמ' דף ד. אמר רבא ישראל מומר לאכול נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו מאי טעמא כיון דאיכא היתרא ואיסורא קמיה לא שביק היתרא ואכיל איסורא. וכמו שפרשתיה במשנתנו. ואמרי ליה רבנן לרבא תניא דמסייעא לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין. כלומר חמצן של עוברי עבירה שאין מבערין חמצן בפסח מפני הפסדן:

מותר מיד. לאכול אע"ג דודאי עבר עליו הפסח דהא לא שהה כדי לאפות:

מפני שהן מחליפים בשל עובד כוכבים דכיון דמצו למיכל בהתירא דחמץ של עובד כוכבים שעבר עליו הפסח מותר לא אכיל דידיה דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור דלא שביק התירא ואכיל איסורא. וכתב רש"י ז"ל ואע"ג דהשתא נמי אסור הוא לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לאו דיהביה לעובד כוכבים לא הוה יהיב ליה דידיה אפי' הכי כמה דמצי למעבד בהיתרא פורתא עביד ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס את חליפיו חוץ מעבודת כוכבים והקדש ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה למוכרו לעובד כוכבים מותר ותנן פסחים דף לא: האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומים ומדמי עצים אלו דברי רש"י ז"ל. ואיכא למידק עליה דהרי ערלה שאסורה בהנאה ותנן בפ' האיש מקדש דף נו: ושם כפול בפרישת הר"ן מכרן וקדש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסור הנאה מותרים אף למחליף עצמו דאי לא היאך אשה מתקדשת בהן וי"ל דלעולם למחליף עצמו אסורין ואפ"ה כיון שהאשה יכולה ליהנות בהן ממילא היא נקנית אבל הרמב"ן ז"ל כ' דאפי' לדידיה אם עבר והחליפן מותרין כיון שאין תופסין דמיהן לפי שכיון שלא היה לו רשות להחליפן ואיסור הנאה הן דמיהן וחליפיהן אינן אלא כגזל ביד המוכר וכשהוא נהנה בהן לא מאיסורי הנאה הוא נהנה אלא מגזל שבידו וכדגרסינן בירושלמי עלה דההיא דמכרן וקדש בדמיהן ר' חגי בשם ר' זעירא בשאין דמיהן כלומר לפי שאין זה דמיהן שאין תופסין דמיהן א"ר חנינא זאת אומרת שמקדשין בגזלה כלומר היא מקודשת במעות אלו לפי שאינן דמי ערלה וכלאי כרם דהא אינן תופסין דמיהן וגזל בעלמא הן ביד המוכר ומה שהקשה רש"י ז"ל שא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח לא קשיא דודאי אין לאיסורי הנאה דמים כלל שהרי אין לו בהן כלום ואינו יכול למכרן הילכך האוכל אותם אינו מזיק לו כלום דהא עומדין לישרף הם אלא שאם מכרן הוא מותר בדמיהן וכטעם הירושלמי וכ"כ הר"מ במז"ל שהדמים מותרין:

גרסי' תו בגמ' דף ו. הנותן לשכנתו. כלומר אשת עם הארץ:

עיסה לאפות וקדרה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשר. כלומר שאם מסר לה שאור ותבלין אינו חושש שמא החליפה ונתנה משלה שאינן מתוקנין שאע"פ שחשודה לאכול דבר שאינו מתוקן אינה חשודה להחליף:

בד"א בשאמר לה עשי לי משלי אבל אם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר. ומפרשינן בגמרא דאע"ג דהכא תערובת דמאי הוא דהיינו שאור ותבלין שהן מעורבין בעיסה זו ותערובת דמאי שרי שהרי לא גזרו עליו חכמים אלא בעיניה אפ"ה כיון דאמר לה משליכי כמאן דעריב איהו בידים דמי. שהרי על פיו עשתה ונעשית שלוחו. ומכאן למד הרשב"א ז"ל שאסור לומר לחנוני עובד כוכבים שיעשה לו מרקחת או לפלטר לעשות לו פת דטעמא דשרי ליקח מהן מרקחת ופת היינו משום דסתם כליהן של עובדי כוכבים אינן בני יומן כדמוכח בע"ז דף לח: והוי נותן טעם לפגם ובדיעבד שרי אבל כשאומר להם לעשות לכתחלה הרי הוא כמבשל בכליהם לכתחלה ואסור כדאמרינן הכא דכיון דאמר לה עשי לי משליכי כמאן דערב בידים דמי. וכתב שאפשר שעל זה נהגו היתר בדורות הללו בכך לפי שכיון שהן אומנין והכל לוקחין מהם מיחדים כלים לאומנותם כדי שלא תפגם מלאכתם בחליפת כליהן. ומדאמרינן דבזמן דאמר לה עשי לי משלי אינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר שמעינן מינה שמותר להפקיד גבינה של ישראל וכיוצא בה אצל מי שהוא חשוד לאכול של עובד כוכבים דנהי דלההוא איסורא חשיד לא חשיד לחלופי מיהו מוכח בגמ' דף ו. דאצל חמותו או אצל פונדקית שהוא סומך עליה ורוצה בתקנתו חיישינן לחלופי שאע"פ שאינה חשודה להחליף לתועלת עצמה איכא למיחש שמתוך שהיא רוצה בתקנתו תחליף כל מה שיתקלקל לה משל מפקיד ולא סבירא לה דבכי האי גוונא איכא איסורא שהרי לטובה מתכוונת אבל אצל אדם אחר שאינו רוצה בתקנתו של מפקיד מפקידים אצלו שאע"פ שהוא חשוד לאותו דבר לא חשיד לחלופי. ומכאן נראה שמותר לתת לחייטים ישראלים החשודים לתפור בחוטי פשתן חוטי קנבוס דלחלופי לא חיישינן. אע"פ שהרשב"א ז"ל מפקפק בדבר ואומר שאע"פ שמצד החוט בעצמו אינן חשודין להחליף שמא מתוך שתפירת הפשתן קלה אצלן הן מחליפין ולא מחוור דמ"מ מאיזה צד שיהו מחליפין גזל הוא בידם ועל הגזל לא נחשדו. מיהו בחשודין על הגזל הדבר ברור שאין מפקידין אצלן דכ"ש שהן חשודין להחליף כדאמרי' בגמ' דף ו: השתא מגזל גזלה חלופי מיבעיא אלא שאפשר לי לדון להלכה ולומר דכל שהוא אומן בין עובד כוכבים בין ישראל שרי מדאמרי' בפרק התכלת דף מב: גבי ציצית דנקחים מן המומחה ולא חיישינן לקלא אילן:

אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה וכו' ואלו הן הלכות שחיטה. שהייה שהפסיק בשחיטתו כדי שחיטת בהמהאחרת עד שלא גמר אותה ואח"כ גמרה:

דרסה. ששחט בלא הולכה והבאה:

חלדה. שנטמן הסכין כששחט ולשון חלדה מלשון חולדה הנכנסת בעיקרי הבתים בחורים:

הגרמה. ששחט למעלה ממקום שחיטה:

ועיקור. פרש"י ז"ל דעיקור היינו פסוקת הגרגרת ותנינן לה במתני' דהשוחט דף לב. תנן שחט הושט ופסק את הגרגרת ר' ישבב אומר נבלה ר"ע אומר טרפה. ולא מחוור מדאמרינן לקמן בגמ' בפרקין דף כ. תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף ואם איתא דעיקור היינו פסוקת הגרגרת בעוף ודאי איתא כדתנן בהדיא דף נו. ואלו טרפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ועוד דאם איתא דשמואל מיירי במידי דמטרפי סימנין ליתני נמי נקובת הושט לפיכך פי' הרמב"ן ז"ל וכן בה"ג דעיקור סימנין היינו שנתדלדלו כולן או רובן בדבר שאין עושה אותה טרפה כדאיתא בפ' אלו טרפות דף מב: והלכה למשה מסיני שאם אירע לו כן בשעת שחיטה משהתחיל בסימנים שתהא נבלה לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנין והיינו דהוה ס"ל לרמי בר יחזקאל שאין עיקור סימנין לעוף לומר שדבר זה אינו בעוף כלל ואינו לא טרפה ולא נבלה ומאי דאמרי' לקמן דף ט. בסמוך מאי קמ"ל כולהו תנינהו פי' רב שמעון בעל הלכות ז"ל דעיקור נפקא לן מדתנן דף פה. הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואילו השוחט את הטרפה חייב לכסות דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כדאיתא לקמן דף פה. אלמא עיקור לאו שחיטה היא כלל:

מאי קמ"ל כולהו תנינהו. במתני' בהדיא לקמן ועיקור כדפרישית:

זימנין דשהי ודריס ולא ידע. כתבו בתוס' שאפילו שאלוהו לאחר שהודיעוהו הלכות שחיטה שהית או דרסת ואמר ברי לי שלא שהיתי ושלא דרסתי אין סומכין עליו חוששין שמתוך שלא היה מקפיד לא הרגיש ולא ידע:

הטבח צריך שיבדוק בסימנין לאחר שחיטה. אם נשחטו כראוי ומדברי בעל הלכות ז"ל נראה שצריך לבדוק גם כן אם שחט בסימנין עקורים ולא הודו לו דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימניה קיימא:

לא בדק. בסימנין אחר שחיטתו מאי:

טריפה. כטרפה שחוטה שאינה מטמאה כדאמרינן בהעור והרוטב דף קכח: וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואיזו זו טרפה ששחטה והך נמי אסורה באכילה אבל אינה מטמאה במשא דבהמה בחייה בחזקת איסור אכילה קיימא ולא קיימא בחזקת טומאה הילכך כשלא בדק בסימנים מוקמינן לה אחזקה קמייתא ואסורה באכילה:

נבלה ומטמאה במשא. דבהמה בחייה בחזקת שאינה שחוטה עומדת וכיון דבחזקת שאינה שחוטה מחזיקינן לה והשתא מתה מטמאה במשא:

דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. שהרי אסורה משום אבר מן החי:

נשחטה הרי היא בחזקת היתר. אע"פ שנולד בה ספק טרפות כל שיש לתלותו לאחר שחיטה מוקמינן לה בחזקת היתר דסתם בהמות אינן טרפות ותלי' בלאחר שחיטה וכשרה. ומהאי טעמא הוא דלא מצרכינן למבדק בשמונה עשר טרפות אלא בסרכות הריאה מתוך שהן מצויות ומיהו בדליתה קמן מוקמינן לה בחזקת היתר ומכשירינן לה ולפנינו נאריך בזה בס"ד: